High life - ביקורת

קלייר דני, היא במאית מהשורה הראשונה של הקולנוע העולמי. לא רק בגלל הסרטים שלה, אלא בגלל מי שהיא עבדה בתחילתה. דני זכתה לעבוד עם שורת יוצרים מבריקים כמו אנדריי טרקובסקי, וים ונדרס, ג'ים ג'רמוש, דושן מקבייב ויוצרים גדולים נוספים עד שבסוף שנות השמונים היא תפסה את המושכות ועלתה על הכיסא הנחשק. כבימאית היא מספקת לנו כקהל קולנוע מרתק, חכם וכזה שמעורר מחשבה (בתנאי שתהיו מוכנים לקחת חלק במסע שהיא מזמינה אתכם) ולכן הסרט החדש שלה גרם לי להתרגש. סרט מדע בדיוני של מי שעבדה עם גדול הז'אנר שהמציא אותו מחדש (אחרי שקובריק עשה זאת באודיסאה בחלל) אולי מבשר על יצירה שתהיה סוג של המשך הרעיונות של טרקובסקי ותתפוס מקום כיצירת המופת של המאה.

סצנת מחווה לטרקובסקי מתוך ''High Life''.

דרישה שכזו היא כמעט בלתי אפשרית לכל במאי בכל רמה או קנה מידה כי בואו נודה בזה, אף אחד לא יכול להיות טרקובסקי (או ונדרס וברגמן), אבל לפחות נקבל משהו בקנה מידה של יצירת מופת. למעשה הדרישה הזאת מביאה להשוואה מידית בינה לבין אותם היוצרים שעבדה איתם מה שיכול להפיל את הסרטים שלה גם אם הם מצוינים. בניגוד לסרטיה הקודמים שהיו בעיקר דרמות, פה היא נכנסת לז'אנר המדע הבדיוני שטרקובסקי הגדיר מחדש פעמיים (בסולאריס ובסטאלקר) וגם ונדרס טרם לא מעט אלמנטים לז'אנר בסרט הפנטזיה הגאוני "מלאכים בשמי ברלין".

היתרון הראשוני של High Life הוא האופן בו הוא בולט בתוך ז'אנר סרטי המדע הבדיוני, שבשנים האחרונות אמנם מאבד מערכו עם כל סרט קיץ הוליוודי שיוצא אך גם מתפתח בזכות סרטים עצמאיים ובינלאומיים כמו המפגש, מתחת לעור, תלמה, אקס-מכינה ועוד. מהשוט הראשון, הסרט מנסה לגעת בנקודות הרגישות ביותר של הדמויות וגם באלו של הצופים, ומנסה לבקר אותן ואולי אפילו גם אותנו, הקהל. זה מעורר אי נוחות ותחושת בלבול והרתעה. למעשה, בסצנות מסוימות הוא נהיה אוונגרדי ומופשט עד לרמה שהקהל הממוצע לא יעמוד בזה ככל הנראה.

מופשט מדי לקהל הצופים הממוצע. מתוך High Life.

פה גם נמצאת נקודת החולשה העיקרית של הסרט. הוא מספר סיפור באופן שמתבסס על הויזואליות שלו אך מה שקורה בתכלס הוא לא הרבה על פני השטח. מתחת לפני השטח הסרט חוקר את הטבע האנושי וההתנהגות של האדם באיטיות ונותן לה מרווח ומקום להתפתח. כל הדמויות, האקספוזיציה ולפעמים גם העלילה לא משנות באמת כי הן יותר מזיקות מאשר מועילות. למשל אנחנו לא מגלים מי האם של התינוקת כי זה לא משנה. אנחנו לא מגלים את כל התמונה, הסרט לא נותן לנו את זה כי זה לא ייתן לנו כלום. למעשה רוב הסיכויים שדני בעצמה לא יודעת את התשובות לשאלות האלו, כי אין להן שום דבר יעיל עבור הרעיון שהיא מנסה להעביר. אני חייב לציין שהקמפיין השיווקי של A24 קצת הטעה את הקהל ואולי גם אותי ופיתח ציפייה לקבל סרט שעיקרו יהיה מסעות בחלל ולא יהיה מאבק הישרדותי של כמה דמויות עלובות במעבורת בין גלקטית שמותחות את הגבול שלהן מתוך היצר ההישרדותי (שהוא בעיקר מתבסס על אלימות ומין, שבסרט הזה יש בשפע).

אך אם נפתחים לחלוטין ונמנעים מכל צפייה בטריילר או פיתוח ציפייה מסוימת מהסרט, אפשר לגלות יצירה שונה, קצת חדשנית, מרתקת ומעוררת מחשבה. אין ספק שקלייר דני הביאה יצירה משונה, לא אופיינית לנוף הקולנועי הממוצע (גם באמריקה וגם באירופה) והתושייה והסיכונים אותם לקחה דני באמת אפשרו לה לברוא עולם קולנועי משונה ומרתק.