צפייה חוזרת: הכנסייה החדשה

פול שרדר, כתב ככל הנראה שניים מהסרטים הזכורים בקולנוע. אתם בטח שואלים את עצמכם איזה סרטים ואיך לעזאזל פספסתם אותם? אז הסיכוי שפספסתם אותם באמת שואף לאפס. ואם לא ראיתם, אני מניח ששמעתם. הם עד כדי כך קלאסיים. אני מדבר כמובן על ''נהג מונית'' ,''השור הזועם'', ''הפיתוי האחרון של ישו (שדיוויד בואי שיחק בו) ו''לגעת במוות''. כל הסרטים שציינתי היו שיתוף פעולה שלו ושל מרטין סקורסזה (כן, אותו המרטין סקורסזה). איכשהו יצא ששמו של שרדר נדחק אחורנית כשהשם של סקורסזה זכה ליוקרה והוקרה. את הסרט הזה אני ראיתי לפני כשבעה חודשים בפסטיבל הסרטים ומאז לא צפיתי בו שוב. היום הוא הוקרן בהקרנת בכורה טלוויזיונית ביס 3 (ערוץ הסרטים הטוב ביותר שיש בישראל לדעתי) וניצלתי את ההזדמנות כדי לחזור לסרט שזכרתי כסרט העשור של הקולנוע האמריקאי. בסרט משחק איתן הוק, אולי בהופעת הקריירה שלו. הסרט מתכתב באופן שמאוד מזכיר את טראביס ביקל, הפרוטגניסט, יוצא מלחמת ויאטנם שלא מצליח להתאקלם בעולם ולמציאות אלייה הוא חזר ורק מחפש דרך לגאול את עצמו. אם בנהג מונית טראביס מסייע לילדה שנמכרת לתעשיית זנות ניו-יורקית, כאן אנחנו עוקבים אחרי דמות של כומר. האב טולר, שמסייע למרי, אישה בהריון, ובעלה מייקל, שסובל מדכאון ומתנגד בחריפות להריון של מרי. אך גם לאב טולר יש משבר דתי משלו - הכנסייה שהוא הכומר שלה, היא כנסייה רפורמית הראשונה שחוגגת כעת 250 שנה להקמתה. אך הכנסייה הרפורמית היא בבעלות היסטורית של הכנסייה המרכזית שעבורה הכנסייה הזו היא כבר מזמן רק אטרקציה והיא לא לב הקהילה בעיירה הקטנה שהסרט מתרחש בה. המנהל של הכנסייה מביע הזדהות עם אמירותיו של האב, אך הוא לא מתייחס אליהן ובמקום זאת מנסה להפנות את טולר שיטפל בעצמו (מאחר והוא לא דואג למצבו הבריאותי). בנוסף, מנהלת המקהלה מנסה להתקרב לטולר שמדגיש כי היא גורמת לו לתחושות שמחלישות אותו. אולי זה בגלל שהוא לא מצליח להיפתח גם אל דמותו של האל אך מצליח להיפתח למרי.

משברי אמונה ושאלות קיומיות. מתוך ''הכנסייה החדשה''.

מה שבלט עבורי במיוחד בצפייה בסרט הייתה העיסוק החוזר של הגיבור שעומד מול עולם זר, ועוין. כזה שלא מצליח לעכל אותו ואת מחשבותיו. הסרט מצולם באופן יפהפה, וגם משתמש בפריים 1:1 כדי לשקף את עולמן של הדמויות שאינן מצליחות להשקיף מעבר לצרות. באמצעות גודל הפריים מצליח שרדר לשדר לקהל את עולמן של הדמויות אך ורק לפי האופן בו הן מועמדות בפריים כדי להדגיש את רגשותיהן בסצנה. איזה שימוש נפלא ביחסיות ומרחק שבשנים האחרונות נהיה יותר לגימיק ולא אלמנט סיפורי (למשל ''סיפור רפאים'' או ''אהבה בימים קרים''. כדי להדגיש את האווירה של הסרט עוד יותר ולהעצים את תחושותיהן של הדמויות, נעשה שימוש מחוכם בלבוש ופלטת הצבעים שלו שמורכבת בעיקר משחור-לבן-אפור. הסצנה העוצמתית ביותר בסרט הגיעה דווקא מהכיוון הכי לא צפוי. כאשר האב מתמקם בתנוחת תפילה מושלמת מול האסלה ואומר שהוא לא מצליח להתפלל ומתחיל להקיא. זה הזכיר לי קצת את סרטו הקודם של סקורסזה ''שתיקה'' כאשר הכומר הפורטוגלי ראה כיצד אנשי הנצרות היפנים נרצחים כאשר לא היו מוכנים לוותר על הדת ואילו אלוהים צופה מהצד ולא עושה עם זה כלום. דמותו של האב טולר מתפרקת תרתי משמע ומרי היא זו שהביאה לו את הישועה במהלך הסרט. וגם בחירת השם מרי מתייחס למריה הבתולה שילדה את ישו ולפי תפיסות דתיות שונות לא קיימה יחסים אינטימיים עם גבר ואף התנזרה. קצת כמו טולר.

הדבר שיש לי להגיד עליו (בלי להיכנס לפרטי העלילה) הוא שהסר מרגיש לא פעם כמו לצפות בסרט קולנוע של פעם, עם כל הנוגע לדבר. חבל שלרבים לא הייתה הזדמנות לצפות בו על המסך הגדול, אך אמליץ בכל זאת לצפות בו. חבל רק שהקהל הישראלי לא זכה לטעום מהיצירה הזו בכלל.

מרי והאב טולר בחיבור נשמות. מתוך ''הכנסייה החדשה''.