Avengers: Endgame - ביקורת עם ספוילרים לסרט

הקליימקס, השיא שאמור לאחד את כל העלילות, השנים והדמויות לשיא אחד ענקי שאמור לסגור את הסאגה ולתת לנו הצופים תשובה ואת מה שכולנו הכי רצינו לראות: קרב קרוסאובר אפי שיצליח לשלב את כל גיבורי ה-MCU. הבעיה היא שעם כל כך הרבה דמויות, כל כך הרבה עלילות שונות וכל כך הרבה ציפיות, הסרט יכול בקלות להתמוטט כמו מגדל קלפים בתוך עצמו ולאכזב מאות מיליונים שציפו לו בכל העולם מאז שתאנוס הקיש באצבעות והאפיר חצי מהחיים. אני יכול להגיד שבתור מי שצפה בסרטים האלו מגיל 7 כשראיתי את ספיידרמן השלישי ומגיל 9 כשאיירון מן 2 יצא לקולנוע. יש לי חיבור חזק אליהם ולמרות הביקורת שפיתחתי כנגד הסרטים ההוליוודים בשנתיים האחרונות, קשה לי להתעלם מסרטים של מארוול. ההערצה והדמויות, שחלקן התפתחו באופן מאוד מרשים בעשור האחרון הן חלק ממני בין אם אני רוצה בזה או לא. לכן היה לי קשה קצת ללכת ל-ENDGAME ולראות מה יעלה בגורלם של הגיבורים שאני עוקב אחריהם כבר עשור. הסרט ממשיך מהנקודה בה תאנוס השמיד חצי מהיקום. הנוקמים ששרדו מצליחים למצוא את תאנוס לאחר שהשתמש באבני האינסוף פעם נוספת אך הפעם הם מחסלים אותו. חמש שנים עוברות להן כשבמהלך עלילתי ודי עצלני אנטמן חוזר ממלכת הקוואנטים לאחר שנתקע שם באנטמן והצרעה. באמצעות חלקיקי הפים הוא מצליח להגות תכנית שבאמצעותה ינועו הנוקמים במהלך הזמן וישיגו את אבני האינסוף בכדי לתקן את הנזקים שעשה תאנוס. מכאן ארחיב רק בנקודות ולא את כל עלילת הסרט מאחר ולא כולה תהיה רלוונטית עבורי. הדבר הראשון שהפריע לי בסרט מההתחלה ועד הסוף היה אי הניסיון של התסריטאים להשקיע עוד זמן בפיתוח הדמויות. זה לא היה מפריע לי לולא הסרט היה קופץ חמש שנים קדימה כשהוא מציג לנו את הדמויות שבורות עוד יותר. הסרט לא מנסה להתמודד עם השיברון שלהן או לתת להן מרחב ואפשרות לפתח את הכעס או לתאר לנו את מה שהן מרגישות באופן מפורש. גם השימוש של הנוקמים בסרקזם אחרי הטרגדיה וההומור והסלפסטיק שקצת מקל על הטון של הסרט ברגעים מסוימים, אך בתכלס גורם הרגשה של דמויות שלא פותחו בכוונה כדי לא להתמודד איתן. אני הייתי מסתדר אם היו מורידים קצת הומור כדי לתת עוד פיתוח דמויות. מלבד הבעיה הזו, בעיית התסריט שבתכלס קיימת בכל סרט של מארוול, אין לי מה להתלונן. הוא היה מצחיק, באופן מפתיע מותח ומבדר באופן שמתעלה על כל הסרטים ההוליוודים של השנים האחרונות.

רגע השיא. מתוך ''ENDGAME''.

עוד דבר שיש לי להוסיף הוא שנהנתי מאוד לראות שהסרט היה עסוק יותר בעלילה ובדרכים שיכול להפתיע את הקהל ולקרוץ למעריצים ולא בפיצוצים ובסצנות אקשן אחת אחרי השנייה. הוא הרגיש לי לא פעם כאילו אני קורא קומיקס של מארוול. הסיטואציות וחלק מהדיאלוגים והסצנות הן כאלו שמארוול לא השקיעו בהן יותר מדי זמן. כמו למשל האלק עושה סלפי בבית קפה או הסצנה בה הווארד סטארק פוגש את טוני. סצנות כאלו הן שהיו המוצלחות והטובות בסרט ודווקא כשהגיע האקשן הוא לא באמת ריגש או גרם לתגובות מיוחדות מהקהל. הסצנות האחרות לעומת זו גרמו לתחושות צחוק והיו מרגשות במקום מסוים.

הדבר האחרון שאני אגע בו, נו מה לעשות - המוות של טוני סטארק. אני שמח שהם הרגו אותו סופסוף. לא כי יש לי משהו נגדו. נהפוכו. דווקא עכשיו הרגשתי שזה הזמן להיפרד ממנו ולתת לדמויות חדשות לקחת את מקומו. הוא זה שהחל את היקום הקולנועי הזה והוא זה שעבר את השינוי הכי משמעותי ואור הזרקורים היה עליו. רק שסצנת הלוויה שלו היוותה מקום לכמה בדיחות, כנראה מתוך הפוגה לקהל ההיסטרי שהתבכיין בקולנוע. אם יש משהו שמארוול לא הצליחו לעשות בסצנה הזו היה לרגש. הם לא הצליחו לגרום לתגובה רגשית אמיתית עבורי ואני מרגיש שזה פספוס. עריכה קצת טובה יותר ומוזיקה אחרת היו מביאות את הסרט לשיא האמיתי שלו שהיה טמון בסצנות האלו. לאחר מכן, קפטן אמריקה חוזר בזמן עם אבן האינסוף כדי לחיות מחדש את חייו ביחד עם אהובת ליבו - פגי קרטר. הוא חוזר זקן והסרט נגמר בסצנה הכי יפה ב-MCU כנראה אי פעם כשסטיב ופגי רוקדים לרקע השיר ''ITS BEEN A LONG LONG TIME''. הסצנה הזו הייתה המרגשת מבין השתיים ואין ספק כי מארוול הצליחו באופן לא מכוון ליצור רגע אינטימי ורגשי אמיתי.

המסקנה: למרות שהסרט עצמו לא מושלם ויש בו בעיות, הוא ארוך ולפעמים גם מרגיש מפוספס. אבל הוא מצליח להיות סרט הקומיקס מבין הטובים שנעשו. אני סקרן לראות מה מארוול יעשו הלאה.